בלוג
האם יש משהו חדש שנוכל לומר כש"האחר" משתף אותנו בסבלותיו?
חוויות מהנחיית הסדנה בתקשורת חומלת (תקשורת לא אלימה) לפעילי שלום ישראלים ופלסטינים
לפני שבועות ספורים הנחיתי בסדנה לפעילי שלום, ביחד עם רוברטה וול והיליה צדקה. הסדנה התקיימה במקום קסום: מרכז...
לפני כחודש כתבתי: "תחי המילה "לא!". עם סימן קריאה. איזה יופי של דברים חכמים כתבתי. והנה, היום, אני שמה לב: קל לדבר, יותר קשה לעשות.
אני מלמדת ומנחה "תקשורת לא אלימה" (מקרבת). אומרים שאנחנו מלמדים בדיוק את מה שאנחנו צריכים ללמוד.
במשך ימים אחדים התייסרתי והתפתלתי, התהפכתי מצד לצד על משכבי בלילות וכל כולי לא מסוגלת לומר מילה אחת, נחשו מהי... לא הייתי מסוגלת לומר "לא!", לא מתאים לי לקבל הצעה מסוימת בעניין מקצועי ולא אמרתי לא.
ומה היה כל כך קשה? עולם שלם של אשמה וחששות ופחדים הציף אותי: מה זה אומר עלי אם אני אומרת לא? איך "הם" יסתדרו אם אני אגיד לא? אין לי ברירה, כי אני רוצה...
"רק לעיתים רחוקות מבין האדם עד כמה הוא מסוכן. בימינו הולך ומתחוור לרבים מאיתנו שאם האדם לא יקשור עצמו למקור כוח רוחני, שיוכל לעמוד מול מקור האנרגיה שהוא מנצל כיום, יוכלו אנשים ספורים להביא את האנושות כולה אל אובדנה הסופי. חייב להימצא קול שיוכל לומר לאדם לא! לא קול קלוש, מרוחק ופנימי דוגמת נקיפות מצפון, כי אם קול שישתווה בעצמתו הרוחנית לכוח ההרס של האדם". אברהם השל, 1955.
הנה לנו תזכורת על הדבר היחיד שיכול לעמוד מול פוטנציאל ההרס שלנו: כוח רוחני. כוח שישווה בעוצמתו לכוח ההרס של האדם. יותר מנקיפות מצפון. קול ברמה, קול רם וצלול.
עד כמה זה חשוב? איזה עוצמה אנחנו נקראים לגייס? מה גודלה של העבודה המוטלת עלינו בעניין? לפעמים אנחנו שוכחים, מתייאשים, מתרחקים.
יש לנו, הרבה מעבר לכל העוצמות המובנות מאליהן שלנו, גם כוח רוחני עצום. יותר גדול מהכל. ומה...
(צילום: טל חלוץ)
או: של מי האדמה הזאת?
היֹה היָה לנו פעם מלך חכם, המלך שלמה. אומרים שהיה החכם מכל אדם. כשהוא פסק: "יחלוקו" (את התינוק עליו רבו שתי נשים, כל אחת טענה שהוא שלה ורק שלה) הוא התכוון לגלות את האמת. הוא ידע שהאם האמיתית תזעק: "הֶרֶף!".
מי מאתנו, צאצאיו של המלך החכם ההוא, יקום ויזעק: "הֶרֶף!"? רוחו של מי תתגדל על הריב ועל המחלוקת, ועל הצורך לאחוז בַּאמת ולא להניח לה, אפילו לרגע קל. רוחו של מי מאתנו תזעק: "די!"
???
אנחנו רבים על האדמה הזאת, אנחנו נלחמים, אנחנו יודעים שהיא שלנו, יש לנו הוכחות חותכות. האם נוכל להיות כאותה אם, אשר בהרף עין הבינה את ההבדל בין להיות צודקת לבין לאהוב את בנה?
האם נוכל לאהוב את אדמתנו מספיק כדי להסכים להניח לה לחיות? להניח לנו לחיות?
הגענו לירושלים, חברתי ר' שהגיעה זה עתה מארה"ב, ואנוכי שקיבלתי את פניה בשדה התעופה.
מרגע שהיא נחתה כאן היא חוזרת שוב ושוב כמו מנטרה שחוקה: "איזה יופי שהגעתי הנה שוב. כמה יפים פה השמים, איזה מזג אויר נפלא!" כשהתנעתי את המכונית היא התחילה לשיר "שהחיינו" עם מנגינה של הרב קרליבך... נכנסנו העירה והיא משתוממת, מתפעלת, נושמת את האוויר ומתרוננת. "אולי זה בגלל הג'ט-לג?" היא שואלת אותי בחיוך...
אני לוקחת אותה לעיר העתיקה – לרובע היהודי, שם היא תגור כמה שבועות. היא כבר הייתה שם, וזאת מעין "חזרה הביתה" בשבילה, חזרה משמחת ומרגשת עד מאד. אנחנו סוחבות ביחד את המזוודות הכבדות שלה, ניגשות לשער הבית שעליו תלויים זאטוטים כבני שלוש או ארבע, חבושי כיפות גדולות וצבעוניות, צובאים עליו. אחד מהם יורד ממרומי מקומו ופותח את השער, השני...
ב', בחור כבן 25, הגיע אלי בבקשה שאעזור לו למקד את הבחירה שלו במקצוע ובלימודים. הוא סיפר על עצמו שהוא מרגיש חוסר בטחון גדול בקשר לשאלה מה כדאי לו לעשות בחיים, ומרגיש חוסר יכולת להחליט. הוא חווה את הוריו "נושפים בעורפו" ומצפים ממנו להתמקד, הוא מרגיש חסר אונים מול חבריו שנסעו לחו"ל לטיול הגדול ועושים חיים משוגעים, הוא מרגיש פחד גדול מפני צעד מוטעה... בקיצור, עול כבר מוטל על כתפיו הצעירות.
כל כולו, במילים ובשפת הגוף, שידר לי ב' את חוסר הבטחון שהוא הרגיש ואת המצוקה הגדולה שלו. לרגע היה נדמה לי, ושנינו טרחנו לבדוק את זה לעומק, שב' מבקש ממני שאפתור לו את הבעיות, שאכוון אותו ל"כיוון הנכון", שאדריך אותו לפחות לדעת "מה כדאי לו", או מה "מתאים לו". רק כשבדקנו את זה לעומק הוא הבין את מה שהכחיש מייד כשהעליתי את האפשרות הזאת בקשר...
