התפתלתי כי לא יכולתי לומר מילה אחת, נחשו מהי...

לפני כחודש כתבתי: "תחי המילה "לא!". עם סימן קריאה. איזה יופי של דברים חכמים כתבתי. והנה, היום, אני שמה לב: קל לדבר, יותר קשה לעשות.

אני מלמדת ומנחה "תקשורת לא אלימה" (מקרבת). אומרים שאנחנו מלמדים בדיוק את מה שאנחנו צריכים ללמוד.
במשך ימים אחדים התייסרתי והתפתלתי, התהפכתי מצד לצד על משכבי בלילות וכל כולי לא מסוגלת לומר מילה אחת, נחשו מהי... לא הייתי מסוגלת לומר "לא!", לא מתאים לי לקבל הצעה מסוימת בעניין מקצועי ולא אמרתי לא.

ומה היה כל כך קשה? עולם שלם של אשמה וחששות ופחדים הציף אותי: מה זה אומר עלי אם אני אומרת לא? איך "הם" יסתדרו אם אני אגיד לא? אין לי ברירה, כי אני רוצה להתחשב באחרים, אולי אני פשוט צריכה ללמוד להסתדר עם זה ולסגל את עצמי לזה? אולי אני טועה בגדול וההצעה שקיבלתי ממש מוצלחת וראויה? אולי אני עלולה לאבד את התפקיד הזה אם אומר לא...

כרגע אני ממש משתוממת לנוכח הקושי שהיה לי. לפני כן, במשך זמן ארוך כאורך הגלות סבלתי נורא. כרגע אני מרגישה עצב והקלה. קודם הרגשתי מתח, פחד, בושה ואשמה. כרגע אני ממש מופתעת עד כמה הרגשתי אבודה וחסרת אונים. קודם הייתי בטוחה שאין לי ברירה אלא להגיד כן.

דיברתי עם חברתי מ', שעזרה לי מאד. היא אמרה לי: מה קרה לך? תגידי לא. תגידי שלא מתאים לך. מה הבלבול? זה לא שחברתי מ' גילתה לי את אמריקה. כמובן שלא. זה שחברתי מ', באופן שבו הגיבה כששמעה את המצוקה שלי, במיידיות שלה, באופן המובן מאליו שבו היא הביעה את תגובתה, שיקפה לי והאירה את עיני עד כמה הקושי שלי הוא בחירה שלי, ואם רק ארצה – אני מחזירה לעצמי את העוצמה שלי במהירות הבזק.

חשבתי על הכוחות האלה שנמצאים בתוכי, שתוקפים אותי מבפנים מדי פעם. וחשבתי על העזרה שקיבלתי מחברתי מ' ועל התמיכה שהייתי זקוקה לה, כדי להזכיר לי שזה בסדר גמור להגיד: "לא!".

תודה לך, חברתי היקרה, מ'.

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.