עוד ועוד מאותו הדבר, או שתתכן פריצת דרך?

האם יש משהו חדש שנוכל לומר כש"האחר" משתף אותנו בסבלותיו?
חוויות מהנחיית הסדנה בתקשורת חומלת (תקשורת לא אלימה) לפעילי שלום ישראלים ופלסטינים

לפני שבועות ספורים הנחיתי בסדנה לפעילי שלום, ביחד עם רוברטה וול והיליה צדקה. הסדנה התקיימה במקום קסום: מרכז אקו-המזה"ת EcoME. לימדנו "תקשורת לא אלימה" (תקשורת חומלת) ע"פ ד"ר מרשל רוזנברג. אגב, נקיים סדנה המשך בתאריכים 24 במרץ אחה"צ עד 26 במרץ בערב. מוזמנים גם אנשים שלא השתתפו בסדנה הקודמת!

הייתה זאת עוד הזדמנות נהדרת שבה נפגשו ישראלים, פלסטינים ובין-לאומיים, דיברו, שיתפו, שאלו ולמדו. עוד פעם אנשים ציינו בהתרגשות כמה נפלא היה להיפגש, איזה יופי שנמצא לנו מקום שנוח לכולם להגיע אליו (כן, גם פלסטינים יכולים לבוא לשם בלי יותר מדי קשיים, כולם התפעלו מהאווירה שנוצרה בינינו, בזכות היחס המדהים של אנשי המרכז, האהבה והרוגע שהם השפיעו עלינו. עוד אחת מהמון פעמים אחרות שבהן חוויתי דברים דומים, שמחתי והתרגשתי ללמד את התהליך המיוחד הזה (תקשורת לא אלימה), ולראות איך הוא משפיע לטובה על כולם ואיך הוא רלוונטי לכל מצב אמיתי של חיינו, שבו אנחנו נפגשים עם האחר: בתוך המשפחה, ביחסים עם אנשים שקרובים אלינו, במקום העבודה, בקהילה, בחינוך, בפעילות חברתית, בפעילות למען השלום...

וראה זה פלא: למרות הוותק הרב שלי בנושא, ולמרות שחשבתי שאני יודעת כבר כמעט הכל, פתאום הבנתי משהו חדש. לא ממש חדש לגמרי, אבל פתאום יכולתי לנסח מחדש משהו מדויק.

אנשים אחדים ציינו את הרגשת אי הנחת שלהם מכך שהדיאלוג בין ישראלים ופלסטינים "לא מתקדם". ששוב ושוב אנחנו חוזרים על אותם הדברים: הפלסטינים מספרים על הסבל היום-יומי של חייהם, על עוולות הכיבוש. שוב ושוב מתארים מקרים שקרו, מעלים את הנושא בכל מיני צורות. הישראלים מצדם משתדלים שוב ושוב להראות שהם מבינים ואפילו מסכימים (הרי אנחנו פעילי שלום, נכון...?) ורוצים ללכת "קדימה" לאחד מהכיוונים האלה: (אבל גם רוצים שיקשיבו ל"קול" האחר) או: בואו תאמינו לנו שאנחנו אתכם, שאנחנו בעדכם, שאנחנו הישראלים ה"טובים"... או: תבינו שיש גם סבל יהודי... או: בואו נראה מה אפשר לעשות, נעבור מדיבורים למעשים... או גם וגם...

ולמרות כל הכוונות הטובות והרצון הטוב, ולמרות שבסופו של דבר כולם שמחים שנפגשנו ורוצים להיפגש עוד, ישנו תסכול וישנה אי נחת ואנשים (ישראלים, פלסטינים ובין-לאומיים כאחד) משתפים אותי בהפסקות: "כמה אפשר עוד?", "מה עוד נחוץ?", "איך יוצאים מהלופ הזה?", "מה יהיה?", "מה צריך לעשות?", "האם הדבר היחיד שאני מתבקש (מתבקשת) לעשות זה להסכים אתם ולהגיד להם שהם צודקים? האם לא אוכל לעולם לבקש מהם שיבינו את הצד השני, מפני שהם צודקים?"... תסכול, מבוכה, חוסר אונים... רצון עז לעשות את "הדבר הנכון", רצון עז להתקדם הלאה...

והנה, משהו קרה: נכנסתי לאחת מהקבוצות הקטנות (בהשתתפות אלה שרצו להתמקד בשאלה איך להשתמש בכלים של תקשורת לא אלימה בדיאלוג הישראלי פלסטיני) ושיתפתי בתובנה שלי, בערך במילים אלה:
אני שומעת בסדנה שלנו צורך עז של אנשים אחדים ואני רוצה להביע אותו בקול רם. אני שומעת את המשאלה של פלסטינים אחדים, שהישראלים והאחרים שנמצאים כאן יבינו משהו: יבינו את עומק הכאב ואת עומק התסכול של הפלסטינים. שיבינו את עומק הסבל וחוסר האונים שלהם. אני שומעת גם את המשאלה, שאלה שמקשיבים לסבל הזה ייתנו סימן ברור וחד משמעי, סימן שיראה בוודאות: ראשית, שהם מבינים. ממש מבינים לעומק. שנית, שאכפת להם, שלישית, שהם מעוניינים לעשות משהו ממשי למען שינוי המצב. כל זאת, בכדי שיוכלו לחוות אמון ובטחון. הפלסטינים האלה אומרים גם שהם מבקשים אמירה ברורה וחד משמעית מצד מי שמאזינים להם, שהם נגד הכיבוש, נגד גדר ההפרדה, בעד פלסטין עצמאית וכו' - בכדי להרגיש בטוחים אתם ולחוש אמון בהם.

במילים אחרות, שיקפתי את הצרכים של "הקול" הפלסטיני: לקבל הבנה, לקבל תגובה, לקבל בהירות ביחס לתגובה של מי שמקשיב, על מקומו והתייחסותו למה שנאמר.
שיקפתי גם את הרגשות: אי אמון-אמון, חשש, תסכול, אי נחת...

ואז הוספתי: אני שומעת עוד קול כאן: ישראלים אחדים אומרים שהם זקוקים לאמון מצד האחרים ביחס לכמה דברים: אמון שהם אכן מבינים, שאכפת להם, אמון שהם רוצים לפעול ויכולים לפעול. הם גם רוצים שיתוף פעולה. גם זהו צורך שלהם. ויש עוד צורך: הם זקוקים לביטחון ולאמון שכל הקולות יישמעו באותה מידה של אכפתיות ורצון טוב, לא רק הקול הפלסטיני. לכן, במקום לדבר על "מי צודק" הם מבקשים לדבר על אכפתיות והבנה עמוקה לסבלם של כל המעורבים בסכסוך. הם זקוקים לביטחון שאפשר לדבר גם על צדדים אחרים בסכסוך, בלי להתפרש כמתנגדים לעניין הפלסטיני...

במילים אחרות, שיקפתי את הצרכים של "הקול" הישראלי: לקבל אמון בהבנה שלהם, באכפתיות שלהם, ברצון שלהם לתרום לשינוי המצב... לוודא שיש שותפות, הדדיות, שיוויון...
שיקפתי גם את הרגשות: חשש, תסכול, מתח, אי נחת...

בחדר שררה דממה. אנשים הקשיבו רוב קשב. אנשים הביעו בעיניהם התרגשות ומעורבות.

ואז אמרתי עוד: נכון שהצרכים דומים?

ואז אמרו אנשים אחדים, מכל "הקולות" הרבים שהיו בחדר: אולי נוכל פשוט, לפני שאנחנו מנסים "להוביל את האחר קדימה", ובמקום להגיד לו שהוא צודק, אולי נוכל פשוט לתת לו הכרה? אולי נוכל להתייחס רגע למה שהוא אמר, לא בהסכמה או אי הסכמה, אלא בהדהוד בחזרה של מה ששמענו? אולי נוכל לומר פשוט משהו כמו: אני שומע את חוויית התסכול שאתה מביע, את זה שהיית רוצה לשמוע ממני בברור שהבנתי, שאכפת לי, שאני מוכן לעשות משהו למען זה...

ואז יכולנו גם לתרגל. כולנו יכולנו לנסות איך עושים את זה. איך מנסחים תגובות מסוג חדש. איך שמים לב לרגשות ולצרכים של "האחר", לאו דווקא למידת הצדק של הטיעונים שלו, לאו דווקא להסכמה או אי ההסכמה שלי אתו... יכולנו לשים לב שזה לא כל כך פשוט, כי זה לא חלק מהאוטומטים שלנו, לא מה שהתרגלנו לעשות, לא מה שלימדו אותנו לעשות, אבל זה אפשרי, אם שמים לב... אם רוצים...

תבואו לסדנה הבאה! תנסו גם אתם, ותראו איזה יופי יכול לצמוח מזה...

תגובות

פרסום תגובה חדשה

ערך מאפיין זה ישאר פרטי ולא יוצג באופן ציבורי.