"אמא, רציתי לומר לך משהו שאני סוחבת אתי כבר הרבה זמן"… "אילו רק ידעתי אז את מה שאני יודעת עכשיו"…
רגע לפני שיום הכיפורים מתחיל, אני משתפת אתכם בסיפור נוסף מהסדנה כאן, בקייב, בביה"ס למהנדסי שלום. רמז לבאות: זה קשור לסליחה ולהתנצלות. עוד רמז לבאות: זה קשור ביחסינו (אנו הבוגרים והעצמאיים שחיים את חיינו לפי בחירותינו) – עם הורינו.
אישה אחת, נקרא לה גלינה, מתאמנת על איך לדבר עם אביה החולה. הרופאים ממליצים שישתדל ללכת כמה שאפשר, בכדי להציל את רגלו מכריתה, והוא אומר שהרגל כואבת לו מאד ולכן הוא נמנע מהליכה ומכל פעילות אחרת.
גלינה מתחילה לדבר אליו עם כוונה פנימית להשפיע עליו שחשוב שילך, למרות הכאבים. זה יציל את הרגל שלו. היא מבחינה מהתגובות שלו (מישהו אחר בקבוצה משחק את התפקיד של האב) שהוא מתבצר בעמדתו וממשיך להגיד לה שהיא לא מבינה ושזכותו לעשות מה שהוא רוצה.
היא עוברת לאמפתיה-עצמית, בעזרת הקבוצה: היא מרגישה ייאוש, חוסר אונים, כאב, אהבה לאביה וצורך עמוק לתרום לאיכות חייו בכל אופן שרק תוכל. אנחנו נוכחים אתה בשקט וממתינים לשמוע ממנה מה עולה בה כשהיא מתמקדת ברגשות ובצרכים האלה. מדי פעם עולה מחשבה: "אבל חשוב שהוא יעשה מה שהרופאים אמרו! זה לטובתו!" ואז נשימה עמוקה אל הרגשות והצרכים: אל הכאב ואל הרצון לתמוך ולתרום לו.
כשאני מציעה לה לומר לאביה משהו על הרגשות והכמיהות של לבה – מישהי אחרת בקבוצה, נקרא לה אירה, מתחילה לבכות. היא מסמנת לי שאמשיך לעבוד עם גלינה, אירה זקוקה לזמן עם עצמה.
גלינה ממשיכה, מדברת אל אביה: אבא, אני כל כך אוהבת אותך. אני רואה כמה אתה סובל מכאבים, ומנחשת שאתה גם סובל נפשית, כי היית רוצה להיות במיטבך, כמו פעם, כמו שאני זוכרת אותך: חזק ובריא ומחליט החלטות. זה נכון, אבא?"
"כן, בתי. הימים האלה כבר לא יחזרו. היום אני חולה וזקן ושום דבר כבר לא יעזור לי"
"אז איבדת תקווה לשיפור?"
"מה כבר אוכל לשפר? עוד כמה שנים של סבל?"
"וחשוב לך לשמור לעצמך את החופש לבחור איך אתה מנהל את חייך היום?"
"לפחות זה"…
"אתה יודע מה, אבא? אני מבינה עכשיו שזה מה שנשאר לך – להחליט על החיים שלך, כמו שהיית תמיד מחליט. אני מכבדת את זה"
שתיקה
"ועוד משהו, אבא: אני רוצה לשתף אותך שזה כואב לי מאד, ויחד עם זה אני גם שמחה בשבילך על הבחירה שאתה עושה. אולי זה הדבר היחיד שנשאר לך עכשיו, לחוות אוטונומיה ובחירה, אז אני שמחה על זה"
"תודה בתי".
אני בודקת עם אירה. היא עדיין בוכה חרישית ומסמנת לי "לא עכשיו".
ואיך זה קשור לסליחה ולהתנצלות?
בהפסקה אירה ניגשת אלי ומשתפת אותי במה שהיא קראה לו קודם "אשמה ובושה" (אשמה על המעשים "הלא ראויים" שעשתה, ובושה על "מי שהיא", בעשותה אותם) עכשיו היא יכולה לדבר על הכאב והצער שהיא חשה בנוגע לקשר שלה עם אמה שלה. הן גרות בערים רחוקות זו מזו ולא מתראות כמו שהיו רוצות. אירה מספרת לי שכואב לה שאמא שלה מבקרת אותה על אורח חייה ואומרת לה שהחיים מחייבים אותה לקחת אחריות, למצוא לה בן זוג, להקים משפחה ולהתמיד בעבודה.
"מה עצוב לך כל כך כשאת חושבת על זה"? אני שואלת את אירה.
"הבנתי", אומרת לי אירה, "תוך כדי העבודה שגלינה עשתה על היחסים שלה עם אביה, שעד היום התמקדתי בלנסות לשכנע את אמא שלי שהיא לא רואה את המציאות הנכונה: שאני מאושרת כמו שאני ושטוב לי איך שאני, ולכן זכותי לא לעשות מה שאמא שלי עשתה כשהיא הייתה בגילי, ואני מצפה ממנה לקבל את זה".
"ומה כל כך כואב לך כשאת מבינה את זה"? אני שואלת.
"שהצרכים שלי עם לחיבור עם אמא שלי, לקירבה ולחמימות אתה – לא נענים", היא עונה לי. "שהתמקדתי במה שלא קידם את היחסים בינינו, אלא במה שהרחיק אותנו זו מזו".
שאלתי אם תרצה לתרגל "התנצלות ג'ירפית" בקבוצה. היא רצתה, ועוד איך. עם חיוך על פניה היא אמרה לי: "ברגע שזה יהיה אפשרי, בבקשה תזמיני אותי לתרגל מול כולם".
הזמנתי אותה. היא תרגלה:
"אמא, רציתי לומר לך משהו שאני סוחבת אתי כבר הרבה זמן. שמה שחשוב לי אתך זה חיבור, וקירבה וחמימות, ולא לשכנע אותך שאני צודקת. כשאני חושבת על האופן שהגבתי אליך בשנים האחרונות אני מרגישה צער ועצב, כי הלוואי והייתי מתמקדת בחיבור אתך ולא בניסיונות להשפיע עליך שתחשבי כמוני. הלוואי שהייתי מתפנה יותר להקשיב לרגשות ולצרכים שלך, במקום לענות לך תשובות. הלוואי שידעתי במשך השנים האלה את מה שאני יודעת עכשיו: להתמקד בצרכים ולא באסטרטגיות. אילו ידעתי זאת אז – הייתי משתמשת בכלים האלה וחוסכת לנו הרבה כאב. אני מתאבלת על מה שהפסדנו וגם חוגגת את מה שהרווחתי כרגע: את הכלים לחיבור אתך.
אמא, אנא הגידי לי: איך זה בשבילך לשמוע את זה"?
לא אלאה אתכם. אתם כבר מבינים מה קרה שם.
בסוף השיחה הזאת שאלתי את אירה איך היא מרגישה. היא זרחה מתחושת הקלה ואושר. "למה"? שאלתי אותה. "כי יש לי דרך להתחבר לאמא שלי עכשיו. אני הולכת לעשות את זה". "ואת עדיין מרגישה אשמה ובושה"? שאלתי.
אירה הסתכלה עלי במבט מופתע: "ממש לא! ובכל זאת אני מרגישה כל כך טוב עכשיו כלפי אמא שלי. אני בטוחה שאמא שלי תעדיף פי אלף את מה שתרגלתי כאן על כל "בקשת סליחה" כמו שלימדו אותי לבקש כשהייתי ילדה קטנה".
בימים האחרונים הבחנתי בשאלות שעלו כאן על נושא האשמה, הסליחה, ההתנצלות, בעודנו מתקרבים ליום הכיפורים.
רציתי להזכיר לעצמי ולכולנו את האופציה הזאת: להתייחס לאשמה ולבושה שלנו מזווית ג'ירפית, ולהתחבר לעצמנו ולאחר מהלב: לדבר על הצער, העצב, החרטה, שאנו חשים, כשאנו חושבים על מעשה שעשינו או נמנענו מלעשות, ולדבר על הצרכים שלנו שלא נענו כשנהגנו כך, והרגשות שעולים בעקבותיהם. כן, הצרכים שלנו, הרגשות שלנו כאשר פעלנו שלא בהרמוניה מוחלטת עם הערכים והצרכים שלנו, ערכים שכוללים את האחר מטבעם, וכוללים אכפתיות למה שהאחר צריך.
אז בנימה מעודדת זו (שאני מרגישה), אני מאחלת לעצמי ולכולכם יום כיפורים משמעותי, מלווה בתהליך של גדילה והתפתחות עמוקים וייחודיים לכל אחת ואחד מאתנו.
לשנה טובה תכתבו ותיחתמו.