חזון חדש
יש נקודת מבט שהיא מעל ומעבר: נקודת המבט של הנשר, ואפילו גבוהה ממעופו.
יש ממדים רבים וענקיים ליקום. רק אחד מהם הוא מה שרואים על פני האדמה, החומרי, הממשי, הגלוי והידוע, שאפשר לגעת בו ולראות אותו בעיניים ובשאר החושים, וגם להתדיין על איך שזה נראה מכאן ואיך שזה נראה משם, ואז גם להבין ולזכור שאין אמת אחת וכו' וכו'.
זה הממד של כאן, של עכשיו, של מה שכולנו יכולים להסכים עליו, לפחות שהוא קיים, כי הצלחנו, בהנחה שהצלחנו, לתאר אותו בצורה מוסכמת.
מתוך כך, כחלק בלתי נפרד מהדבר הזה, החומרי, שראינו אותו והכרנו בקיומו, נולדת ההפרדה, הדיכוטומיה, נולדים הקצוות, נולדות הדעות, נולדות השקפות העולם, נולדים הוויכוחים, והמאבקים והמלחמות. ונולדת גם המשאלה לעשות ביניהם שלום, ליישב את ההבדלים, לחפש את המשותף, למצוא את הדרך חזרה אל מה שיחזק את חוויית ה-ביחד. כמו פעימה "החוצה", לקצוות המרחיקים, ופעימה חזרה "פנימה", לחיבור המקרב, כפעימות הלב: כיווץ והתרחבות, פנימה והחוצה.
ויש ממד אחר, שהוא מחוץ לחומרי ולממשי, שלא ניתן למשש אותו בחושים, אבל ניתן להתחבר אליו, או להניח לו להתחבר אלינו. נקרא לו בשמות שונים ומשונים, על פי התרבות שלנו, ההרגלים, או הבחירה שנבחר:
אלוהים? הרוח? ההוויה?
ככל שנתעכב על מהם השמות של הדבר הזה, כך נשאר בממד החומרי, הארצי, שניתן לתפוס כאן ועכשיו. ככל שנרפה מהדיון הזה, נוכל להתפנות להתחבר לזה, לתת לזה ללטף אותנו, לפעום בנו, להיות אתנו, להיות לנו.
וככל שאני מתרצה להניח לעצמי להיות שם, עם הטמיר והנעלם, הלא ידוע, כך אני מניחה לזה לפעול אתי, לידי, בתוכי, דרכי. ולדעת שהאמת הזאת היא מעל ומעבר לאמת שמישהו אמור להסכים עליה או להכיר בה. היא מניפה אותי למרומים, ונושבת במפרשי הנפש שלי, ומשיבה את רוחי, ומרוממת את נפשי.
אז מהו מצבו של האדם? מהו מצבי?
מה אני בוחרת שיהיה מצבי?
לא רק להכיל את שניהם, החומרי והרוחני המופשט, ולהיות מודעת להם, כי זה ברור שכך אנחנו, כולנו: רגלינו באדמה וראשינו ונפשותינו בשמים.
מצבי הוא לבחור בו, לבקש אותו, לחפשו בפעולה של ממש, את הטמיר והנעלם, והנוכח בכל אשר אפנה.
צאי להשיגו, חפשי אותו, דרשי אותו, אל תוותרי על החיבור אליו, על הקשר אתו, על היותך אתו. עשי פעולות נמרצות בכדי לחזור אליו, כי הוא בנמצא, והוא זמין לכל דורש. הביטי וראי. המוחלט, הנשגב, בכל ריבוי הממדים שלו, הוא את.