על רגשות ועל פריצת דרך
"כל מה שרציתי מאבא שלי זה שהוא יודה שבגללו כל כך סבלתי כל הילדות", "וכל מה שאני רוצה מאמא שלי זה שהיא תודה שהיא לא תמכה בי אף פעם", כך אמרה לי אישה צעירה כבת 25, אקרא לה רעות, שפגשתי לבקשת הוריה.
רגשות:
כשאני מכשירה מגשרים לבתי המשפט, אחד הדברים שאני נוהגת להסביר הוא ההבדל בין איך שמתייחסים לרגשות של הצדדים בבית המשפט, לעומת איך שמתייחסים אליהם בתהליך הגישור: בבית המשפט, אם מישהו מהצדדים יפרוץ בבכי על דוכן העדים, סביר להניח שהשופט יציע שיביאו לו כוס מים ויכריז על הפסקה של כך וכך זמן, עד שהוא יירגע. בגישור, לעומת זאת, המגשר יציע לאותו אדם להביע מה עובר עליו, ישתדל להיות קשוב לרגשות שלו ויעודד אותו להביע אותם, מתוך הנחה שהם השער אל מה שחשוב לו, אל הצרכים שלו, מה שיסלול את הדרך להבנה אמפתית ורצון טוב של הצד השני, בדרך לפתרונות בונים עתידיים. בגישור הרגשות הם מנוף להתקדמות, לעומת בית המשפט שבו הרגשות הם מכשול, שיש להתגבר עליו ורצוי להימנע ממנו.
יש אנשים שנבוכים כשעולים רגשות, או מרגישים אי נוחות, אולי ימהרו להציע פתרונות או להרגיע את מי שמביע רגשות קשים. אנשים שבכלל לא רוצים להביע רגשות. כשעולה משהו מאתגר ולא נוח – הם רוצים להתמקד במה שצריך לעשות כדי להתקדם ולא להיתקע, כי "רגשות עלולים לתקוע".
ויש אנשים שבשבילם להתעסק ברגשות זה מובן ונגיש וחשוב. הם יודעים לבטא מה הם מרגישים וצריכים וגם יודעים להקשיב לזה אצל האחרים, אפילו כאשר זה לא נאמר במפורש, בכל זאת הם קולטים את זה.
ללמד אנשים כאלה את אוצר המילים של הרגשות והצרכים האנושיים ולהראות להם את ההבחנה בין רגשות למחשבות ובין צרכים לפתרונות – זה קלי קלות בשבילי.
אנחנו, אנשי התקשורת המקרבת ואנשי בניית השלום בין בני אדם, מכירים את שפת הרגשות ומשתמשים בה באופן מתמיד. נשתדל להציע ניחוש אמפתי למי שמדבר אתנו, על מה שאנחנו משערים שאולי הוא או היא מרגישים, גם כשהם לא מביעים רגשות וצרכים, אלא מחשבות, דעות והצעות לפתרונות. לא תמיד הניחושים שאנו ננחש יתקבלו באהדה ובברכה ע"י האדם השני, אבל תמיד נשתדל להישאר בתשומת לב למה שמתרחש בלבו של אותו אדם.
אמפתיה בפעולה:
הציטוט בראשית דברי לקוח ממקרה אמיתי שטיפלתי בו. זה לא היה מובן מאליו שרעות, שהכריזה שהיא מנתקת את היחסים שלה עם הוריה, הסכימה להיפגש אתי בהמלצתם.
נפגשתי אתם ואתה בפגישות נפרדות כמה פעמים.
היא סיפרה לי באריכות את תולדות יחסיה עם אביה, ואמרה שהוא לא מודה בזה שהוא נהג כלפיה בצורה לא נעימה, מפחידה ומאיימת (לדבריה). היא סיפרה לי שגם אמה אכזבה אותה בכך שהיא לא הגנה עליה ותמיד עמדה לצד האב ונגדה (שוב, לדבריה).
כששוחחתי עם ההורים, הם אמרו לי שהם לא הבינו על מה בתם מדברת. הם הכחישו את הסיפורים שלה וטענו שלא היה ולא נברא. התפקיד שלי איננו לשפוט מי צודק ומי מספר סיפור משכנע יותר ממי. התפקיד שלי בכלל לא מתמקד בסיפור, שום סיפור. הסיפור בשבילי הוא רק נקודת ההתחלה שתוביל אותנו למעמקי הלבבות של הנוגעים בדבר.
אז מה עשיתי? כמובן, השתמשתי בכלים האמפתיים שאנו מכירים בכדי להתחבר אל הרגשות והצרכים של ההורים ושל רעות. של ההורים: הכרה בתרומתם לחיי הבת, הכרה באהבה שלהם כלפיה, אמון מלא שהם חשים בדרך שלהם ובכוונות הטובות שלהם כלפיה, רצון לחיבור אתה, צער וכאב על המרחק שנוצר ביניהם. של רעות: הכרה, אהבה, אמון, ביטחון.
ואיך ממשיכים אם הצדדים אמנם "מתרככים" אחרי המון אמפתיה, אבל עדיין לא יודעים "איך לצאת מזה", איך לחזור ליחסים תקינים ונעימים ביניהם?
פריצת הדרך:
אחרי המון אמפתיה אליה (בלי שיפוטים ועצות…), שאלתי את רעות מה היא הייתה רוצה שהוריה יגידו או יעשו, בכדי שהיא תדע שהם "מכירים באשמה" שהיא מאשימה אותם. לפתע, היא אמרה לי: אני לא צריכה שאבא שלי יגיד לי "אני אשם", אני צריכה שהוא יגיד לי שהוא מבין מה עבר עלי, שהוא יראה לי שהוא מבין את הסבל שעברתי. אני לא צריכה שאמא שלי תבקש ממני סליחה כמו שאומרים לילדים לבקש סליחה אחד מהשני. אני צריכה שאמא שלי תראה לי שהיא מבינה שהייתי צריכה אותה שתתמוך בי כל שנות ילדותי, וכמה הרגשתי בודדה כל השנים האלה.
תיאור הבקשה של רעות, שתיארה מה היא הייתה רוצה שהם יגידו לה (מעשה קונקרטי, כאן ועכשיו), היא שיצרה את פריצת הדרך ביחסים ביניהם. משא שלם של מועקה, בגלל חווית ההאשמה הבלתי פוסקת שהם חוו עם רעות, התחלפה במשהו שהם ממש שמחו לעשות למענה. החיבור מחדש ביניהם התרחש בטבעיות וברוך. הם הבינו מה היא מבקשת שיגידו לה ושמחו מאד לעשות את זה.
מה עובד:
תארו לכם מה הם היו עושים אלמלא המיקוד ברגשות ובצרכים, של עצמם ושל בתם? מה יכול היה להחזיר אותם זאת לזרועותיהם של אלה, אלמלא הנכונות לוותר על המחשבות החכמות והצודקות שלהם ולהתמקד במה שמתרחש בלבם? מה הם היו עושים אלמלא הסכימו להניח בצד את הפתרונות שהם האמינו בהם בהתחלה (מה כל אחד מהם חייב לעשות, לפי דעתו של הצד השני…), ובמקום זאת ללמוד מהם רגשות ומהם צרכים, ומהי הבעת אמפתיה עמוקה ומדויקת?
ותארו לעצמכם מה הם היו עושים אלמלא שמעו בקשת עשייה קונקרטית, שהם יכלו לעשות בשמחה, במקום להמשיך לשאת ההאשמה כוללת ומתמשכת של בתם על "מי שהם".
איזו חגיגה.