במשך שנתיים היינו אויבים גמורים. ויכוח על הקצאת מקומות חניה, ימים ספורים אחרי שנכנסנו לדירה בבנין החדש, הפכה להיות המריבה הגדולה עם השכן שלנו. נאמרו מילים קשות, אותן מילים שנאמרות כשאנחנו מנסים לבטא את הצרכים שלנו שלא נענים, כאשר אנחנו לא יודעים להביע אותם.
שבועות קודמים של תרגול התהליך "תקשורת לא אלימה" (תקשורת מקרבת) בכלל לא עזרו לי להתמודד עם המצב הזה בצורה מועילה. הייתי עסוקה בשאלה אם התהליך הזה יכול בכלל עובד לעבוד גם ב"חיים האמיתיים" ולא רק בסדנאות…
למזלי, מארשל רוזנברג שהה די הרבה בישראל בתקופה הזאת, תקופה שבה הוא העביר סדנאות לצוותים של המשטרה, ואני הייתי במחיצתו, מנסה לקלוט ממנו הכי הרבה שיכולתי, מה שהקל עלי להישאר מחוברת לאנרגיה של תשומת לב ומוכנות לתת אמון בתהליך.
יום אחד עליתי במדרגות וראיתי את השכן יורד מולי. כפי שקרה כבר הרבה פעמים בעבר, הוא קילל. וכפי שלא קרה אף פעם קודם לכן, אני באופן מפתיע עשיתי משהו חדש. עצרתי, הסתכלתי עליו ואמרתי:
"האם אני מבינה נכון שאתה לא מרוצה שאנחנו השכנים שלך, כי היית רוצה שנתנהג איתך בדרך אחרת?"
תשומת הלב שלי היתה ממוקדת ברגשות ובצרכים שלו. פתאום, יכולתי לנסח את המשפט שהביע באמת ובתמים את הכוונה שלי להתמקד באנרגיה ובחוויה שלו.
גם הוא עצר, הסתובב אלי, התבונן בי בהפתעה ואמר: "כן! אני מאד לא מרוצה! השכנות איתכם היא איומה!"
ואז אמרתי: "אז אתה יודע מה, אולי הגיע הזמן ששנינו נשב ונדבר על זה סוף-סוף?"
הוא הסתכל עלי בחשדנות, מנסה לבדוק אם אני עושה עליו איזו מניפולציה…
אחרי רגע הוא אמר לי בטון מאתגר: "את יודעת מה? בסדר, בואי נדבר!"
אמרתי: "בסדר, בוא נדבר. אתה תחליט איפה ומתי, בסדר?"
והוא ענה מייד: "בבית שלי, הערב בשמונה, אחרי שאשכיב את הילדים לישון, את באה?!"
אמרתי: "כן!"
בשמונה בערב בדיוק דפקתי על דלתם. אשתו יצאה לריצה. הוא קיבל אותי עם קפה ועוגיות, התיישב והתחיל לשטוח בפני את תלונותיו ואת הביקורת שלו עלינו. בערך 30 דקות רק הקשבתי, מיקדתי את תשומת לבי ברגשותיו ובצרכיו, מבלי לומר מילה. ואז, כשהוא עצר לרגע, אמרתי לו:
"לפני שאני מגיבה על דבריך רציתי להגיד לך מה אני שומעת אותך אומר. זה בסדר מבחינתך?" הוא אמר שכן. שיקפתי חזרה את רגשות הזעם, התסכול, האכזבה, אי הנוחות ואי שביעות הרצון שלו, ואת הצרכים שלו ביחסים טובים עם שכניו, וברמה מסוימת של איכות חיים ורווחה בביתו החדש, בחברות עם אחרים ובתרומה לחיים.
הוא נראה לי מופתע, נרגש ומעודד מהשיקוף שלי. הוא המשיך ואמר: "הלוואי שידעת כמה אני נדיב עם החברים שלי! הלוואי שידעת איזה שכן טוב אני יכול להיות"
ואני אמרתי לו: "אז היית רוצה שאני אדע ואכיר בנדיבות שלך ובכך שאתה מוכן לתת מהלב שלך מעל ומעבר?"
שיחה זו הייתה כמו פלא לשנינו. הבנתי שהתהליך "תקשורת לא אלימה" יכול לעבוד בחיים האמיתיים, ולא רק בסדנאות.
אשתו חזרה. היא ראתה אותי ולקחה צעד אחורה. היא נראתה לי מופתעת ומוטרדת מכך שישבתי בסלון שלה…
ואז הוא אמר לה: "בואי שבי איתנו", ופנה אלי ואמר: "את מוכנה לדבר עם אשתי כמו שדיברת איתי?"
וכל השאר היסטוריה…