איך באמת לקחת מצב של משבר ולהפוך אותו על פניו למשהו טוב ובונה?
כל עבודתי כבר שנים רבות היא להתמודד עם מערכות יחסים במצב של משברים, קונפליקטים, מתחים וריבים. אנשים ממש סובלים. "באנו אליך כמוצא אחרון. אם זה לא יעזור – נפרד". איזו משימה!
אז איך באמת הופכים את המשבר למצב של הבנה, פיוס וחיבור נעים?
הנה כמה צעדים שעוזרים לי בתהליך:
האחד – להקשיב ולהקשיב ולהקשיב באמפתיה. זה אומר בלי שיפוטיות ובלי "כן, אבל". זה כשלעצמו מאתגר ברמות, כי לעתים, מה לעשות, יכולים להיות לי שיפוטים בתוכי: "תסתכל על עצמך", או "את מדברת???", או: "אם היית עושה רק טיפה ממה שאת מצפה ממנו לעשות, הכל היה נראה אחרת". עצם זה שאני מקשיבה כך, למרות השיפוטים, מייצר מרחב חדש של קבלה ונוכחות, אפילו אם הצדדים עדיין לא מוכנים לזה.
השני – לנסח שוב ושוב בקול רם את משאלות הלב של כל אחת ואחד מהצדדים: הלוואי ש… כל כך היית רוצה ש… הלב שלך משתוקק ל… ניסוחים כזה הם יותר מאשר הניסוחים "הרגילים" של צרכים וערכים, כי הם מכוונים לחיבור לעומק שבעומק של הלב – למשאלות שאפילו האדם עצמו לא מעז לחלום אותן ובטח שלא לומר אותן במילים מפורשות. כשאני מנסחת את זה שוב ושוב אני עוזרת לבן אדם לשמוע את עצמו וזה לא מובן מאליו שהדברים באמת נשמעים כך, בפעם הראשונה. לעתים צריך לחזור עליהם שוב ושוב עד שהאדם מתרצה ואומר: וואלא, נכון… הלוואי שזה מה שהיה קורה… לעיתים לוקח זמן ללב הפגיע והמגן על עצמו להיפתח ולהודות שנכון, הלוואי שזה מה שהיה קורה, וחשוב שאני אומר את זה, אפילו אם כרגע אני לא מאמינה שזה בכלל אפשרי. יש טעם להביע במילים.
השלישי – אז מה עכשיו?
שוב ושוב אני שומעת: "אני נפתחתי, ומה אתה?" או: "אני לקחתי אחריות ומה אתו?" אנשים מצפים לתמורה. אם נתתי משהו – אני מצפה לקבל בחזרה. הצורך בהדדיות. מרשל רוזנברג בעצמו מציין בפתח ספרו "תקשורת מקרבת – תקשורת לא אלימה – שפה לחיים" שמהות הדרך שלו היא לעודד נתינה וקבלה מהלב. גם לתת וגם לקבל. אז לכאורה, זה מה "שמגיע" לי אחרי שנתתי, אחרי שנפתחתי, אחרי שנחשפתי ראשונה – שגם הוא ייתן משהו בתמורה.
אז זהו, שלא בהכרח. הטרנספורמציה של היחסים – המהפך מקרב לקירבה – לא נוצר ולא יכול להיווצר מתוך אנרגיה של "מגיע לי". זה לא עובד כך. נתינה מהלב, כפי שמרשל רוזנברג מדבר עליה, מתרחשת כשהאדם נותן באופן ספונטאני, מבחירה מלאה, בשמחה מלאה, בלב פתוח. לא כי הוא "צריך" או "מן הראוי ש".
אז מהו השלב השלישי? על איזה מהפך אני מדברת?
זהו השלב של המהפך של האדם בתוך עצמו. לא הציפייה שיהיה מהפך אצל הזולת, אלא כל אחת ואחד מסתכלים פנימה לתוך עצמם. זהו השלב שבו אני מפסיקה לצפות שהאחר ייתן לי משהו כדי שאני ארגיש טוב. השינוי הזה אינו בא עם ייאוש ותסכול, אלא הכרה בעוצמה ובייחודיות של עצמי, ביכולת ובבחירה שלי להתמקד במה שמתרחש בתוכי ולדעת שאני היא זו שאחראית למילוי הצרכים שלי. אני לא תלויה באחר ואני לא נאלצת להמתין לו עד שיתרצה.
המהפך אל הפיוס.
הכל מתחיל (ונגמר) בתוכנו.
שנה נהדרת לכולנו, שנה של מהפכים לטובה מכל משבר וקושי
צולם ע"י יפה סימון כפיר