(צילום: יפה כפיר)
"מי יתן ויהא לנו האומץ תמיד להיות עדים, לראות את עצמנו באחר ואת האחר בנו" – רושי ברני גלסמן
היה זה אחר הצהרים שטוף שמש במקום היפה ביותר ביריחו. חמישים אנשים התאספו לסדנה חוויתית, אשר חוקרת את יחסינו עם האחר ועם עצמנו. ארבעים ושבעה מתוך המשתתפים היו פלסטינאים, בעיקר מהגדה המערבית. שלושה מאיתנו היו ישראלים: צעיר בן עשרים וחמש, אמא לילדים מבוגרים משלי, ואני.
השנה היתה 1999, באוגוסט, שנה לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.
לראשונה בחיי ביליתי חמישה ימים מלאים ואינטנסיביים בבנין אחד, מוקפת פלסטינים, בטריטוריה שלהם. הרגשתי שם מוזר, פחד, אי נוחות ומתח. היה זה האתגר הגדול ביותר עבורי בלהיות עם "האחר".
לקח לנו כמה שעות עד ש"שברנו את הקרח". שיתפנו אחד את השני במה שעל ליבנו וגילינו צרכים ורגשות משותפים. הרגשתי הקלה גדולה ושמחה.
ביום הרביעי משהו השתנה. "למה הם לא מדברים איתי?" התפלאתי. "האם זה הדמיון שלי? עוד מקרה ש'הפחדים שלי מכים שנית'?", או שיש כאן משהו מציאותי?
אזרתי אומץ כמה שעות מאוחר יותר ושאלתי במפגשי הקבוצה הקטנים: "למה?" אף אחד לא ענה. הם הסיתו את מבטם ממני… שאלתי שוב: "בבקשה אמרו לי מה קורה כאן? אני נבוכה ומרגישה לא בנוח. אני מרגישה פחד".
השניות שחלפו היו כמו נצח בשבילי. ואז אדם אחד אמר: "תראי, נראית לי אדם כל כך נחמד מקודם ובאמת הערכתי אותך. אני חושב שלפחות זה מגיע לך, אז אגיד לך את האמת".
הלב שלי הלם כמו תוף. הוא המשיך: "אנחנו בטחנו בך. חשבנו שאפשר לתת בך אמון, ולכן רצינו את חברתך ורצינו להרגיש קרובים אליך. עכשיו גילינו את האמת עליך. אנחנו יודעים עתה ששיקרת לנו, אז לא נדבר איתך יותר!"
בלבול, מתח, דאגה, חששות – כל אלו געשו בגופי, בליבי ובמוחי.
ואז אישה צעירה אחת אמרה: "את אמרת שאת גרה בירושלים. אנחנו יודעים את האמת! את גרה בפסגת זאב! את מתנחלת! אנחנו לא מדברים עם מתנחלים! את בגדת בנו!"
נזכרתי במיומנויות הג'ירף. כל האנרגיות הרוחניות, הרגשיות והמנטאליות שלי נדרשו כדי להתמקד ברגשות ובצרכים שלהם. נזכרתי בסיפורים ששמעתי ממרשל רוזנברג על מקרי חירום. אמרתי:
"עכשיו שאתם יודעים איפה ביתי, אתם מרגישים מופתעים, ממש בשוק, ומרגישים תסכול, כי רציתם לבטוח בי ולסמוך על מה שאני אומרת לכם?"
"כן!" היא אמרה.
"והייתם רוצים שהיחסים בינינו יהיו עם לב פתוח, בטחון ויושרה?" שאלתי.
"בטח!" היא אמרה.
אחרים הנהנו לאישור. כולם שתקו.
המשכתי: "הייתם גם רוצים שאני אבין, אעריך ואכבד את הרגשות והצרכים שלכם?"
"בטח!"
"אני מבינה עכשיו מדוע החלטתם להפסיק לדבר איתי, ואני מודה לך על גילוי הלב כששיתפת אותי במה שחשוב לך וברגשות שלך" אמרתי והמשכתי:
"אני גם חשה בהקלה רבה, כי הצורך שלי בתקשורת כנה ואמיתית נענה". הסתכלתי סביבי וראיתי הרבה פנים מופתעות.
הוספתי: "האם תהיו מוכנים להקשיב לדבר הנוסף שיש לי לומר לכם?"
האדם הראשון אמר: "או, כן, אני רוצה להקשיב. חשוב לי לשמוע אותך. תודה."
אמרתי: "אני מרגישה מופתעת ובשוק. מעולם לא עלה בדעתי עד כמה שונות נקודות המבט שלנו, הידע והתפיסות שלנו. עד כמה מנוגדים הסיפורים שלנו. אני גם נרגשת ומתרגשת, כי אני מתחילה להבין פה משהו, שהוא בעל ערך עבורי, שמעולם לא הבנתי עד כה!"
הייתה שתיקה בחדר. אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. המשכתי:
"אני רוצה לשתף אתכם בנקודת המבט שלי על הנושא, ולא משום שאני חושבת שנקודת המבט שלי צודקת יותר, אלא משום שאני רוצה שתדעו אותה. אני רוצה שיהיה לכם הידע על איך גידלו וחינכו אותי מגיל קטן. האם תהיו מוכנים להקשיב לזה?"
ראיתי דמעות בעיני חלק מהמשתתפים. האישה הצעירה אמרה: "קדימה, ספרי".
"עכשיו, שהצורך שלי להיות אתכם בחיבור משמעותי נענה, כאשר אנחנו מדברים ומקשיבים בדרך הזו, אני מרגישה פליאה גדולה, מעורבת במעט מבוכה, מכיוון שחשבתי שאני יודעת עליכם הכל… נהגתי לחשוב שירושלים היא עיר אחת גדולה, כולל כל השכונות שנבנו מ-1967. עכשיו אני קולטת שאתם רואים את זה בדיוק ההיפך."
"אבל את אמורה לדעת שהשכונה שלך היא שטח כבוש!" אמר אדם אחד.
"האינפורמציה שהייתה לי דיברה על שטחים יהודיים שנלקחו על ידי ערבים ב-1948 ושוחררו ב- 1967 על ידי היהודים. וזהו בסיס הבלבול שלי. הלוואי וידעתי קודם על הפער באינפורמציה בינינו. אני גם רוצה להיות מאד מודעת לרגשות ולמחשבות שלכם לגבי זה, ורוצה שתדעו שאני מכבדת אותם. אז כרגע, אני שמחה שאני מסוגלת לדבר על זה איתכם בפתיחות כזאת, ולחלוק איתכם את הסיפורים והידע השונים שיש לכל אחד מאתנו".
"ידעתי שאני יכול לבטוח בך", אמר איש צעיר אחר.
הסדנה המשיכה כסדרה. בילינו שעות יחד בשולחן האוכל, הגינה, באולם ובמפגשים.
זו היה התובנה החשובה ביותר שהיתה לי ביחסים שלי עם פלסטינים, לגבי האנשים ה"אחרים" אותם אני פוגשת. זה היה לימוד מרגש על 'לא לדעת' ועל 'להיות עדה' למה שבא ולמה שישנו.