מכתב שקיבלתי מאמא שעבדתי אתה, אקרא לה דינה. היא כתבה אותו ספק לעצמה ספק לבתה, שהיא כבר כמעט בת 30. בשלב מסוים בעבודתנו דינה אימצה ללבה את הרעיון שבמצבי מתח בינה לבין בתה, היא יכולה להתחבר לעצמה קודם כל, ורק אחר כך לבחור מה לעשות עם הבהירות והחיבור העצמי שהיא חווה: האם בסופו של דבר גם לפנות אל בתה במציאות, ואם כן – באיזה אופן.
הנה המכתב:
בתי היקרה,
לבי אומר לי שאת בסדר, גם בתוך הקושי והמתח שהבעת בהודעה שהשארת לי.
לפני שאני מגיבה אליך, אני כותבת את המכתב הזה לעצמי, בכדי לא להיות "תגובתית", ריאקטיבית", כמו שנהגתי עד היום. אני כותבת לעצמי את המחשבות שלי, את הרגשות ואת כמיהות הלב שלי. אני מאמינה שזה יעזור לי כשאחזור אליך ונדבר.
אני מנחשת שאת כרגע בתחושת מצוקה, שמתבטאת בהבעת כעס גם כלפי וגם כלפי אנשים אחרים. אני מבינה שזה משום שאת אולי חוששת או מתלבטת, ואולי את זקוקה לביטחון שיש שם מישהי שאכפת לה ממך בכל מצב ושתמיד תהיה שם בשבילך (אני)…
אני נזכרת שכשהיית צעירה, במחנה קיץ של הצופים, צלצלת אלי בלילה הראשון וביקשת בדמעות שאבוא לקחת אותך משם. דיברנו ודיברנו עד שנרגעת והבטחת לי ללכת לישון באוהל עם החברות שלך, ולספר לי בבוקר איך את מרגישה.
אני זוכרת את השיחה בבוקר: היית במצב רוח עליז ולא הבנת למה אני מתקשרת אליך… רצית לרוץ לחבר'ה שלך, להמשיך בפעילות…
כשאני חושבת על זה אני נזכרת כמה שאת בוגרת, וחכמה, וכמה שאני מעריכה את היכולות שלך בכל המובנים. במיוחד את זה שאני סומכת עליך שתסתדרי ותמצאי את התשובות הנכונות לך. אני גם נזכרת בחוסר הסבלנות שלך כשאני מציעה לך פתרונות שלא מתאימים לך. וגם בזה שעם הכל, רגעים של חיבור בינינו, כשהם קורים לפעמים, הם משהו שנחוץ לך ושהיית רוצה שהם ימשיכו להיות בינינו.
אז, בקיצור, כשאני שומעת את הטונים בקולך, כשהשארת לי את ההודעה האחרונה, ואני נזכרת בהמון מצבים שלא היתה לך סבלנות אלי, ורצית ממני דברים שלא נתתי לך, אני מזכירה לעצמי שביחד עם זה את רוצה גם את הנחמה והנוכחות שלי בחייך, אפילו בגילך המופלג הנוכחי…
הו, בתי האהובה, כמה שגם אני רוצה בזה ! מה לא הייתי נותנת כדי ללמוד מהו המינון המדויק שמתאים להציע, מתי הרגע שכדאי לעצור, איך לחבק אותך בלי שתתעצבני, ואיך להעניק לך את כל המתנות שיש לי בשבילך, בלי שזה יפריע בדרך ההתפתחות שלך. כן, אני יודעת שאת צריכה לעשות את השגיאות שלך בעצמך ושלא נורא אם תעשי שטויות לפעמים. אני מבינה שאני לא צריכה לגונן עליך יותר מדי, כי את לא זקוקה לזה בכלל…
טוב, בתי האהובה, עכשיו אני מרגישה רגועה ונינוחה. אני חושבת שאני פנויה להקשיב לך. ואני מאמינה שאחר כך גם את תקשיבי לי – לא לדעות שלי אלא למה שקורה לי בלב.
מחבקת אותך, אמא