בואו ואספר לכם סיפור על כוחה של תקשורת לא אלימה שמגיע היישר ממשפחתי שלי.
ערב אחד הגעתי הביתה בשבע, אחרי יום ארוך ועמוס. הייתי מאד עייפה ומתוחה כי הייתי צריכה לצאת כשבע ועשרים כדי להנחות סדנה. בעשרים דקות הייתי צריכה להחליף את בגדיי, אולי להתקלח, להכין אוכל לילדים ולוודא שהכל בסדר איתם, לרשום כמה דברים לסדנה ו… לרוץ.
כשנכנסתי הביתה, ראיתי שהכל הפוך: החברים של ילדיי היו בחדר אחד, הטלוויזיה פעלה בחדר אחר, שלושה שירים שונים התנגנו ברקע, הרדיו הרעיש וערימות של כביסה באמצע הסלון… הסתכלתי על כל זה ומיד יצאתי לחצר, למה שנשאר מהסוכה שהייתה שם. ישבתי וניסיתי להביא קצת שקט ומיקוד למה שנדמה היה לי שהוא דחוף ביותר, והתחלתי לכתוב את הרשימות שלי לסדנה במהירות האפשרית.
לפתע שמתי לב שבתי (בת התשע) עומדת לידי. היא היתה בשקט, רק עמדה שם, אז הבטתי בה בעודי כותבת את רשימותיי ושאלתי:
"את צריכה משהו, מתוקה?"
היא נשארה בשקט. הסתכלתי עליה שוב והבחנתי בהבעת פניה. חיכיתי מעט לתגובתה ואז היא אמרה:
"שוב פעם את הולכת!"
התגובה המיידית שלי הייתה להסביר, להצדיק, להגיד לה שזה לא כל כך נורא וכו' – לפעול מתוך הדפוס האוטומטי של תחושת האשמה והבושה של לעזוב את ילדיי ליום שלם… אבל היה לי מזל, כי האנרגיה שלי היתה ממוקדת בחמלה ולהיות עם האחר, כי הרשימות שרשמתי היו קשורות ל"תקשורת לא אלימה" (מקרבת). המיקוד הזה עזר לי להיזכר, בעיקר ברגעים של מתח ודחיפות, שלהשתמש ולהאמין ב"תקשורת לא אלימה" (מקרבת) תהיה הדרך המהירה והיעילה ביותר לפתור את הסיטואציה מתוך הרמוניה עם האדם האחר.
אז שאלתי את בתי:
"האם את עצובה כי היית רוצה שאשאר בבית ואהיה איתך הערב?"
היא המשיכה לעמוד בשקט וראיתי שתי דמעות המתגלגלות על לחייה. קיבלתי תשובה. היא היתה עצובה. היא באמת רצתה שאשאר איתה בערב הזה.
חיכיתי עוד קצת לראות האם היא רוצה לומר עוד משהו, ונשארתי ממוקדת ברגשות שלה ובצרכים באותו רגע. אחרי רגע שאלתי אותה:
"האם יש משהו נוסף שאת רוצה לספר לומר לי?"
היא נשארה עומדת שקטה והדמעות המשיכו לזלוג על לחייה… אחרי רגע נוסף אמרתי:
"תשמעי מתוקה, אני ממש רוצה להקשיב לך אם את רוצה להגיד לי עוד משהו, כי את ומה שיש לך להגיד לי מאד חשוב לי. מכיוון שאני ממהרת, אני אחזור לכתוב את הרשימות שלי. אך יש לי בקשה: האם תהיי מוכנה לתת לי סימן אם תרצי להגיד לי משהו נוסף? אני אעצור ואקשיב לך".
היא הנהנה בראשה בהסכמה, עם דמעותיה הזולגות, עדיין שקטה… חזרתי לרשימותיי. אחרי מספר רגעים של שקט ראיתי שהיא הולכת מסביב לשולחן ואל קירות הסוכה ומורידה את הקישוטים. הרמתי את עיניי, עדיין כותבת את רשימותיי ואמרתי:
"אני רואה שאת דואגת לסדר את הקישוטים"
והיא אמרה: "כן אמא. יש דברים שאנחנו צריכים לזרוק ויש דברים שאני רוצה לשמור לשנה הבאה, אז אני מסדרת פה הכל".
ואז אמרתי:
"אני מאד שמחה שאת עושה את זה כי רציתי כבר לפני כמה ימים שנסדר את זה"
חזרתי לרשימותיי. אחרי כמה דקות סיימתי לכתוב ואספתי את הספרים והדפים שלי. היא הגיעה מהצד השני של השולחן, חיבקה אותי חיבוק גדול, נישקה אותי ואמרה:
"אמא, בהצלחה בהרצאה שלך הערב".
כשאני חושבת על המקרה החשוב הזה, אני מבינה למה שהילדה שלי באמת נזקקה באותו רגע: היא נזקקה לנוכחות שלי איתה. הנוכחות עם אדם אחר יכול להיות משמעותית וחזקה, ללא קשר לאורך הזמן שלה, אם אנו ממקדים את מלוא תשומת הלב, את ליבנו וכל מאודנו בלנסות ולהבין את רגשות האחר וצרכיו באותו רגע.
כששאלתי אותה: "את עצובה כי היית רוצה שאשאר בבית הערב?" – זה היה רגע שבו הייתי נוכחת איתה, כי לא הסברתי לה כלום, לא ביקרתי אותה, לא האשמתי אותה וגם לא האשמתי את עצמי.
נעניתי לצרכיה על ידי כך שהייתי איתה ברגע שהקשבתי למשפט הראשון שלה, שהבנתי את העצב שלה ואת הצורך שלה בנוכחותי. הבכי והשקט שלה אישרו לי את הרגשות והצרכים שלה. בסופו של דבר, הנוכחות שלי איתה עזרה לה להתחבר מחדש לכוחות הפנימיים שלה. היא הפכה עליזה ושמחה, עם אנרגיות לעשות משהו שמביא תועלת לבית, למשפחה ולי.
זה גם חיבר אותי מחדש לעוצמה הפנימית ולביטחון העצמי שלי והייתי מאד נרגשת ושמחה. באותו ערב בסדנה שלי, הרגשתי מלאת מרץ ושמחה לחלוק עם אחרים את הביטחון והאמון שלי בתהליך הזה.